תכנית רוטשילד טכניון למצוינים
לוגו הטכניון

האמת, הגעתי מוכן

רנן גרוס, 26/1/2014

האמת, הגעתי מוכן. שלא כמו במבחן הקודם, הקשבתי בהרצאות, הכנתי שיעורי בית, והשתתפתי בתרגולים.

אפילו באתי לשעות קבלה (מדי פעם, בכל זאת, לא כל מטלה היא אמתלה לחוסר בטלה). עם כזאת תמיכה חינוכית, הרגשתי כמו מלך העולם.

הפעם זה הולך להיות שונה. הפעם תהיה תפנית. אתם מבינים, הפעם הייתה לי תוכנית.

ראיתי את כל ההרצאות של אליאש בוודיאו; קראתי את שני הספרים של קופרמן; בזמן שישנתי, ניגנתי תקליט ב-repeat של כל משפטי לופיטל. הפעם, זה יהיה קל.

פתרתי את כל התרגילים בספר. גם את אלו עם שתי הכוכביות, גם את אלו שגרמו לי לבכות, גם את אלו בלי התשובות בעמודים האחרונים.

כתבתי לעצמי דף נוסחאות. רק דף אחד, זה מה שמותר, אבל בלי אף גרגר לבן מיותר. כל סנטימטר מרובע מכוסה בקילו של דיו, המילים יצרו עקומת פאנו שהשתרכה על עמוד שלם, ונמדדה ביותר מחצי קילומטר. The more, the better, כמו שאומרים, ובנוסף שיננתי עשרות משפטים וכללים, דוגמאות, הוכחות, טענות, הכללות, וגם פתגמים ואמרות, כדי לתבל קצת לבודק את בדיקת התשובות.

לבסוף הגיע יום המבחן. אני ישוב מול השולחן, ומולי הקלמר כבר מאורגן.

אתם מבינים, הגעתי מוכן.

היו לי שלושה עטים, שני סרגלים, מספריים, מחדד, טיפקס, מד זווית, מחוגה, מחק, שני עפרונות, טושים בחמישה צבעים, מדגיש צהוב, מדגיש כתום, צבעי פנדה, מהדק, צלוטייפ, סיכת בטחון, טוש ללוח, דבק סטיק ומחורר.

הדודה הביאה את הטופס. עם צבא הציוד המשרדי, וחודשי העבודה לאורך כל השנה, התחלתי סוף סוף לפתור את הבחינה.

סינית.

האמת, יכול להיות שזה היה יפנית. אני לא מבדיל בינהן, בדיוק באותה צורה שבה אני לא מבדיל בין המודולים של קוהומולגיות מעל היטלים פרויקטיבים, לבין כאלו שאינם בעלי פיתול ווירטואלי חופשי.

כי על זה הייתה הבחינה.

נראה לי.

שאלה אחר שאלה, כל סעיף היה יותר מפלצתי מהקודם לו, עד כדי כך שרק כדי לקרוא את הסעיף האחרון, הייתי צריך לצאת פעמיים לשירותים כדי להירגע.

לא הייתה בחירה; לבי פספס פעימה.

שש שאלות פתוחות; לבי צנח אל עבר הנעליים.

“תשובות לא מלאות לא תבדקנה”; בקריאת יגון, בכיתי על מר גורלי.

לפחות לא הייתי היחיד – מסביבי, שותפי לקורס נפלו שדודים בזה אחר זה בעודם מנסים להתעמת עם הטופס השטני. עפרונות ניתצו ועופרת עפה לכל עבר; דפי טיוטא נשרפו מהר יותר מאשר יכלו להביאם, וקולות בכי ויבבה נשמעו משלהי הכיתה.

לקראת הסוף המרצה הגיע לראות אם יש שאלות. אלו ששרדו עד כה בקושי הצליחו להוציא מילה, רק אנחת כאב, והשאלה הקיומית, “למה…?” אבל הפרופסור ענה “כל מה שיש פה אתם ראיתם בכיתה”, יצא, ולא חזר עוד.

לאחר מה שהיה יכול להיות בו במידה שתי שניות, או ארבע שנים, נגמרה הבחינה. הגשתי את הטופס המרופט שלי, מובס ומבואס. כל השבוע, ענני גשם התגבשו מעלי, ולא נתנו לי מנוחה. הידד לתוכנית המלחמה שרקמתי. אתם מבינים, הגעתי מוכן. הפעם זה היה אמור להיות שונה. הפעם הייתה אמורה להיות תפנית. הפעם הייתה לי תוכנית. כך אמרתי לעצמי, בעודי נכנס לאפגרייד כדי לבדוק ציונים.

92.

לא רע.

אבל גם לא בשמיים.

מה אתם אומרים; לעשות מועד ב’?