תכנית רוטשילד טכניון למצוינים
לוגו הטכניון

ערב פויקה לסיום שנת הלימודים תשע”ד

רנן גרוס, 18.07.2014

הוקרא בערב פויקה לסיום שנת הלימודים תשע”ד

המרצה הטיח משוואות על הלוח כאילו אין מחר.

ואכן, היה זה רק יום ראשון, תחילת השבוע, אבל המחר לא נראה באופק. המחוג בשעון הקיר סירב להתקדם אפילו סנטימטר, וכשכן טרח לזוז, נראה שעשה זאת בסדרה מתכנסת, חוצה בשתיים את המרחק אל שעת השחרור המיוחלת, אך לעולם לא מגיע לשם. לעזאזל איתך, לייבניץ. וכל הזמן הזה, כל הזמן שבעולם, המרצה ביצע בנו את זזמו.

פונפונים ניתזו לכל עבר כמו כדורים בשדה הקרב. כל פונקציית גל נוספת הייתה כפגז חודר שריון; כל אינטגרל אליפטי מהלומה שאין להחלים ממנה. מדי פעם תלמיד אקראי, דווקא אחד נחמד, שלא עשה כל רע, נשאב אל מרחב הפאזה ולא שב עוד. ניסיתי לדמיין את דרכי חזרה הביתה, אל זמנים פשוטים יותר, אבל רק בשיעור האחרון הראנו שמבחינה טופולוגית הבית והכיתה הומאומורפים לחלוטין, ולא ניתן להבדיל ביניהם. התחום היה סגור, שטף המילים מפי המרצה שאף לאינסוף, והמטען הנפשי – קטן מאפסילון.

אכן, המצב היה עגום. כשהקטל והאובדן מצויים סביבי, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, לעזאזל, מה אני עושה פה?

ואז נזכרתי:

שכבר שנתיים אני קם בבוקר עם מטרה מקודשת;

שהאדם שרוצה להזיז הר, כדאי שיתחיל מאבנים קטנות;

שכל יום מציב בפניו אתגרים חדשים, ובסופו של דבר, לאחר דם יזע ודמעות, אני יוצא אדם טוב יותר (עבור הגדרות מסוימות של “טוב”);

שגם את רומא לא בנו ביום אחד, ומי היה זה אם לא לייבניץ, שהראה שסכום אפסונים דווקא ייתן דבר שלם;

שמדי פעם אני נתקל בהוכחות, שגורמות ללבי לפעום בחוזקה יותר מאשר כל סרט מתח או אהבת נעורים;

שכרגע אנחנו רק על קצה הקרחון של הידע האנושי, ואף טובי הסופרים לא יכולים לדמיין בשבילנו מה יקרה בסינגולריות;

שעדיין לא יודעים אם P שווה NP, ושמתישהו מישהו יצטרך לגלות;

שיש עוד אינספור דברים לפענח ולחקור;

שכל יום שעובר הוא עוד התקדמות, קטנה אך סולידית, מיקרומטר גבוה יותר בהר הידע העצום עליו אני רוצה לטפס;

ואמנם המסע ארוך, הדרך מפותלת וחלקלקה, וההר רם מכל – אבל לפחות אני יודע, שאינני מטפס בו לבד.